Menu
Menu
סיפורו של ראם הוא סיפור של גבורה בחייו. גבר צעיר, מלא אמביציה, כישרון, שאיפות וכוח רצון שאין חזק ממנו. סיפור של הצבת מטרות בלתי אפשריות והגשמתן באמצעות דבקות במטרה, אינטליגנציה, נחישות ולב ענק, בליווי של לביאה אחת שהייתה לו תמיד לעוגן ולמשענת להשגת כל שאיפותיו.
ראם מאיר סיים את לימודיו בחטיבת הביניים ע"ש ש"י עגנון בנתניה בהצטיינות וידע כבר אז שהמטרה הבאה היא בית הספר הריאלי בחיפה בדרך ללימודים בטכניון. המשימה הייתה לו ברורה – ללמוד באחד התיכונים הטובים ביותר בארץ כדי להגיע לאוניברסיטה הטובה ביותר. כשנשאל על ידי דיקלה איך יעשה את זה עם מגורים בנתניה – הוא ענה לה שיש ליד הריאלי פנימיה צבאית מובחרת ושם יתגורר בתקופת הלימודים. הוא הוסיף ואמר שמהפנימיה הזו יצאו רמטכ"לים, שרים וראשי ממשלה וזה ברור לו שהוא הולך להשפיע מאוד בחייו הבוגרים על מדינת ישראל. לדיקלה היה קשה מאוד לקבל את העובדה שהבן שלה יהיה בפנימיה אבל ידעה, בתמיכת אופיר בעלה, שכשראם רוצה משהו לא ניתן לעצור אותו.
על מנת להגיע לריאלי, היה צריך לעבור 3 מבחני קבלה – אחד מהם היה מבחן פיזי שכלל מעבר של חומה. ראם ידע שזה המבחן היחיד שמהווה אתגר עבורו ולכן אופיר לקח אותו כל יום לוינגייט – הוא רץ, קפץ, בגשם, בשמש, כל הגוף שלו היה עם סימנים כחולים וזה לא עצר אותו להגיע למטרה ולעבור את החומה. וזו במידה מסוימת, תמצית סיפור חייו של ראם. אף חומה פיזית או מטאפורית לא עצרה אותו מעולם.
כמובן שראם התקבל לבית הספר הריאלי והתלבט בין מסלול פיזיקה למדעי המחשב. מסלולים שנחשבים בלתי אפשריים בשילוב עם הדרישות של תוכנית הפנימיה. כמי שגדל מגיל מאוד צעיר באינפיניטי, ראם התייעץ עם אליהו ברוטמן, סמנכ"ל הפיתוח של החברה, לאיזה מסלול כדאי לו ללכת. בסוף החליט שפיזיקה זה הכיוון כי זה ישאיר לו מקום לתמרון בהמשך הדרך בטכניון.
כשהוא שוחח עם מנהל בית הספר הריאלי ואמר לו שהוא רוצה לעשות 5 יח' פיזיקה, מתמטיקה ואנגלית. הוא אמר לו שזה לא מסלול ל"פנימיונים" אלא לילדים שיכולים להשקיע זמן בלמידה. ראם אמר לו שאם תהיה לו איזו טענה כלפיו הוא רשאי להוציא אותו מהמסלול. כמובן שכל שנה הוא סיים בהצטיינות בלימודים והסב לדיקלה גאווה אדירה.
ראם היה מחובר מאוד לאינפיניטי, מגיל 12 הוא היה מגיע עם אמא למשרד, הכיר את המחלקה שלה והיה חלק בלתי נפרד מאיתנו. מעט אחרי שדיקלה החלה לעבוד בחברה, ראם חגג בר מצווה בטבריה, סמוך לקברו של רבי מאיר בעל הנס על שמו הוא קרוי "ראם מאיר". נאמר על רבי מאיר שהוא "מאיר עיני חכמים", כל כך מדויק לילד החכם והמואר שתמיד ידע לאתגר את סביבתו ולתת לה מהאור והחכמה שלו.
כשהוא עלה לתורה, חלק מהתפילות שזכורות לדיקלה, שהייתה בתחילת דרכה המקצועית באינפיניטי, היו שהיא תצליח ותגדל ותתפתח באינפיניטי ושהבן שלה יהיה גאה בה. וזה מה שקרה. ראם ליווה אותה כל השנים וראה אותה מתפתחת וגדלה באינפיניטי בכל המישורים – המקצועי, התפקידי, האישיותי. היא הרגישה שהיא אפילו הופכת לאמא טובה יותר כי הרגישה שלמה, אמא חזקה שהערכים שהיא מביאה למקום העבודה אלו הערכים שהיא מאמינה בהם גם בחינוך ילדיה – מצוינות ודאגה לזולת.
ראם תמיד צחק עם דיקלה ושאל אותה האם תדאג לו לעבודה אחרי שיסיים את הלימודים כפי שהיא עושה עבור הבוגרים של אינפיניטי והאם הוא יהיה חייב לעבור את ההכשרה של אינפיניטי כדי שהיא תעשה בשבילו את זה 🙂
הוא היה גאה במקום שבו היא נמצאת ובתפקיד שלה, הוא סיפר לכולם מה אמא שלו עושה ונעזר בה על מנת לעזור לאנשים אחרים הזקוקים לכך. הוא ידע שאמא שלו שם כדי לעזור לו בכל דבר ושהיא חינכה אותו לנסות לעשות זאת תמיד גם עבור אנשים אחרים. ראם ראה אמא חזקה בבית, אמא שנלחמת עבור כל אדם.
דיקלה מספרת: "הוא גדל עם הצוות שלי, כולם מכירים אותו. ראם היה חוזר מהבסיס דרך אינפיניטי עם המדים והתיק. הוא היה עולה למשרד וכולם ישבו איתו כדי לשאול שאלות ולשמוע חוויות, הוא הרגיש שכל הזמן מתעניינים בו. הוא גאווה לא רק עבורי, הם ראו אותו בתהליך, בגדילה ובהתעצמות שלו והוא היווה גאווה אדירה גם עבורם. כשילד נמצא בפנימיה הקשר הוא יותר טלפוני במהלך השבוע. הם שמעו כמה אני דואגת לו ואיך אני מדברת איתו. הוא ראם של כולם ולא רק שלי. באובדן הזה הרגשתי שאינפיניטי מחבקת אותי ומתייחסת לזה כמו אובדן של בן משפחה".
ראם התגייס לקורס טייס 3 ימים אחרי שסיים לימודים. 6 חודשים לאחר מכן, הוא נפל מהקורס ועבר לסיירת גולני. 3 שבועות לפני סוף מסלול, הוא הבין שלא מקבל הקצאה למ"כים ובעיניו הייעוד שלו היה לפקד על חיילים. הוא כתב מכתב למפקד בא"ח גולני וביקש לצאת לגדודים, כדי להשביח אותם וכדי להגיע לפיקוד ולקצונה. סיפחו אותו לגדוד 51. ביום שהוא הגיע לגדוד הוא התקשר לדיקלה והיה מאושר – אמר שיש שם אנשים טובים ששווה למות בשביל כל אחד ואחד מהם.
למ"מ שלו קראו אורי שני ז"ל. אורי ידע לאתר את נקודות החוזקה שלו מהיום הראשון. אורי הגיע מסיירת אגוז וראם מסיירת גולני, הם דיברו באותה שפה. לאורי היה חשוב לוודא שראם יגיע למ"כים ולקצונה.
ב-7 באוקטובר, ראם ואורי נלחמו כצמד ברזל במשך כל היום.
במהלך הלחימה ראם שלח הודעות לחברים שלו מהסיירת, מפלוגת סופה בפנימיה ולמפקדים שלו. תאר את הסיטואציה שהייתה שם. ב-14:00 בצהרים הוא הקליט הודעה בה הוא מציין שאוגדת עזה נפלה. אחר כך, דיקלה מספרת: "דיברתי עם המ"פ, והוא אמר לי שהם בעצמם באותה נקודת זמן עוד לא ידעו לראות את המצב כמו שהוא ראה. שהם לא הבינו את מה שהוא הבין. ב-16:30 הוא התקשר אלינו ואז הייתה שיחת הפרידה המוכרת. 10 דק' אחרי השיחה הוא נפל יחד עם אורי שני ז"ל במשימה שמטרתה הייתה לצאת אל הש"ג מחשש למחבלים הנמצאים שם. הם יצאו כצמד ופצמ"ר אשר הגיח ללא התראה של צבע אדום הביא לנפילתם.
אני רוצה שיזכרו אותו כמו שהוא – חכם, נחוש, שנון, עם ציניות שאופינית רק לו. בסוף הוא גם הפך להיות גיבור ישראל שזה עצוב אבל זה עוד טייטל שמתאר אותו".
אחד המשפטים שראם תמיד אמר "כל עוד זוכרים אותי אני קיים", כמה משמעות המשפט הזה מקבל היום.
ראם היקר שלנו, אנחנו זוכרים ונזכור לנצח. יהי זכרך ברוך ומנוחתך עדן.
לעמודי ההנצחה של ראם:
